<h1>ספר הבתים הלכ' ברכות שער רביעי סט"ו</h1>
<h2>דף מב.</h2>
בשבתות ובימים טובים ובסעודת הקזת דם ובעת שיצא אדם מבית המרחץ שאדם קובע סעודתו על היין אם ברך על היין שלפני המזון פטר את היין ששותין לאחר המזון, אבל בשאר הימים צריך לחזור ולברך לכתחלה על היין שלאחר המזון. לר"ם. יש מן הגדולים שכתב שאפי' בשאר הימים אם ברך על היין שבתוך הסעודה כיון שברך פעם אחת שוב אינו צריך לברך על כוס אחר. והוא שיהיה בדעתו לשתות עוד שזהו כאלו קבע סעודתו על היין, אבל אם לא היה בדעתו לשתות עוד הרי הוא נמלך ומברך על כל כוס וכוס. וכן נראה. כתב הראב"ד מה שאמרו אבל בשאר ימות השנה מברך על כל כוס וכוס, בד"א במקומות שאין להם יין מצוי ואינם רגילין לשתותו בתמידות, אבל מקומות שרגילים לשתותו בתמידות הרי הן בכל הימים כימים שאדם קובע סעודתו על היין. ובזה הסכימו חכמים רבים מגדולי הראשונים. ויש מי שאמר שאפי' במקומות שיש להם יין הרבה אם ברך על היין שלפני המזון לא פטר את שלאחר המזון, שאין דרך לקבוע סעודתו על היין שלאחר המזון אלא בשבתות וימים טובים וסעודת הקזה ובעת שיצא אדם מבית המרחץ, כי ענין אדם קובע סעודתו על היין הוא שעושה עיקר סעודתו מן היין. ויש מי שאמר שכן דעת הר"ם שלא חלק בדבר זה אלא שכתב בסתם ענין ההלכה. כתב הרי"ף אם ברכו ברכת המזון צריך לברך על היין שלאחר ברכת המזון ואין הברכה שלפני המזון פוטרת אותו בין בחול בין בשבת בין בימים טובים. ברך על היין שבתוך המזון אינו פוטר את היין שלאחר המזון שהיין שבתוך המזון לשרות והיין שלאחר המזון לשתות. כתב הראב"ד שהיין שלפני המזון שהוא לשתות פוטר את שבתוך המזון שהוא לשרות שמעלת לשתות גדולה ממעלת לשרות. ויין שלאחר המזון שאמרנו לא שישתה אותו תיכף שגמר לאכול שזה כיין שבתוך המזון הוא שהכל בא לשרות, אלא כגון שהפסיק בשיחה ומתוך השיחה צמא לשתות.
